הסיפור של הדר

איך עוברים מכיתה י׳ של כמעט נכשלים לכיתה יא׳ והצלחה בבגרויות

הפרק הראשון – סוף כיתה י׳ והוא רוצה להפסיק ללמוד (או למה כדאי להיעזר בי עוד לפני שיש בעיות גדולות)

תכירו את הדר (כדי לשמור על הפרטיות שלו, החלפתי לו את השם).

התחלנו לעבוד ביחד בסוף כיתה י׳. כשנפגשנו הוא אמר לי ״אני לא רוצה ללכת יותר לביה״ס. אני רוצה להפסיק ללמוד״. הוא אמר את זה בכתפיים שמוטות, במבט עצוב ונחוש, לא מוכן להקשיב לאף אחד, ומיואש.

״לא איכפת לי, אני רוצה להפסיק ללמוד!״ היתה התשובה שלו להכל.

רק אחרי שסיפרתי לו את הסיפור שלי, את הכישלונות הגדולים שלי בתיכון, מה אני עושה היום עם תלמידים ולמה אני חושבת שגם הוא יצליח…

״למה?״

״כי אף פעם לא לימדו אותך איך ללמוד נכון עם מוח-הקשב. וכיתה י׳ היא כיתה מפתיעה. משום מקום יש קפיצת מדרגה. המורים רצים בחומר מהרגע הראשון. פתאום יש יותר שיעורי בית, והחומר נהיה קשה יותר, רק שאף אחד לא הכין אותך לזה. בהתחלה אתה מרגיש שהכל ברור, ומתנהל כמו קודם, ואחרי שבועיים אתה פתאום מגלה שהתרגילים בכיתה הרבה יותר קשים ממה שחשבת. החומר שפתרת בראש פתאום לא כזה קל כשאתה צריך לפתור אותו במבחן, משהו השתבש ואין לך מושג למה ואיך, ומה עושים עכשיו.״

כשמישהו (אני) הצליח לתאר לו בדיוק את מה שהוא עבר, והראה לו שיש לזה פיתרון, הדר הסכים לנסות איתי, ולראות אם משהו ישתפר.

הוא עדיין הסתובב עם מבט עצוב וכתפיים שמוטות, אבל… הוא הסכים לנסות.

עבורי זו היתה ההצלחה הראשונה!

איך הדר הגיע למצב הזה?

כיתה י׳ היא קשה עם קפיצת מדרגה. כמו כיתה ז׳ ו-יא׳, בכל אחת מהכיתות האלה יש קפיצת מדרגה והתלמידים לא מוכנים אליה. המורים מתקדמים מהר בחומר, הרמה קשה יותר מבעבר, והעומס גדל. השילוב של השלושה גורם להרבה תלמידים, ותלמידי קשב במיוחד, לצבור פערים בחומר די מהר, לפעמים תוך שלושה-ארבעה שבועות מתחילת הלימודים הם כבר מגלים שהם בבעיה. המורים מנהלים כיתה של 30 ויותר תלמידים, ומי שיושב שקט בכיתה עלול ללכת לאיבוד.

תלמידי הקשב לומדים כמו שהם רגילים, וכל עוד הרמה בכיתה התאימה, הם יכלו להסתדר גם (ולמרות) שהם התרגלו ללמוד למבחנים ברגע האחרון, שכחו להגיש עבודות בזמן ולא הכינו את כל שיעורי הבית.

זה עובד עד שזה כבר לא עובד.

וכשאין מיומנויות למידה שמתאימות למוח-הקשב, כשמתחילות הבעיות התלמידים מנסים לעשות עוד ממה שהם עשו עד עכשיו, וזה מפסיק לעבוד.

רובם לא מספרים על הקשיים, מנסים לפתור הכל בעצמם, עד שהמצב נהיה ממש קשה, עד שמגיעים הנכשלים, והמורים יוצרים קשר איתכם ההורים, או כשהילדים עצמם באים לספר לכם שיש להם בעיה.

יש תופעה ידועה בקרב מוח-הקשב. אנחנו אופטימיים (לפעמים יותר מידי) עד שבשנייה אנחנו נכנסים לפסימיות ובטוחים ששום דבר לא יכול לעזור. תמיד זזים בין שני הקצוות בלי אמצע. אם נתקלתם בזה אצלכם בבית, זה חלק מהקשב. אתם יכולים להשתגע מזה שהם אומרים לכם ״הכל בסדר״ כשאתם יודעים שיש המון מבחנים בקרוב והם לא התחילו אפילו ללמוד, עד שבשנייה הם מתהפכים ״אני בטוח נכשל! זהו, אין לי סיכוי!״

כשאני התחלתי לעבוד עם הדר, הוא היה פסימי ומיואש.

הפרק השני – העיקר לסיים את השנה עם תקווה וציון עובר, או הדרך ל-100 בבגרות עוברת בתחנות ביניים מפחידות

הדר הסכים לנסות איתי, ואני לקחתי את ההצלחה הגדולה הזו בהתלהבות. ההורים שלו רצו שנרוץ מהר, שנשב כל יום, שנסגור פערים ונראה הצלחות במהירות, שאשב עליו כדי שהוא ישקיע את כל הזמן הזה בלימודים. הכל מדאגה אליו ומהפחד איך תסתיים עבורו השנה.

אז עבדתי במקביל. עם הדר ועם ההורים. להרגיע, לתאם ציפיות, ולוודא שאני לא רצה מהר מידי עם הדר כשהוא עדיין במשבר ולא מאמין שהוא יכול להצליח. לשמור על התקווה הקטנה שלו שמישהו (אני) באמת יכול לעזור לו, מבלי לשבור אותו אם נרוץ מהר מידי.

נפגשנו הרבה ולמדנו. התחלנו מהבסיס, וכל מפגש למידה תמיד כלל שיחות של תקווה, הסברים על מוח הקשב ומאיפה מגיעים הקשיים. גילינו ביחד איך יותר קל לו ללמוד (איתי, היה לו קשה להתניע וללמוד לבד).

פגשתי את הדר כשכבר היו לו פערים משמעותיים בכל מקצוע, בספרות הוא לא הגיש שום עבודה כי היה בטוח שהמורה לא אוהבת אותו והוא החליט למרוד, לעשות לה דווקא. היו לנו פערים של חצי שנה לסגור. לכן חגגתי איתו כל הצלחה קטנה, כדי שהוא יראה התקדמות גם אם הציון לא קפץ מיידית מ-50 ל-85.

את השנה הוא הצליח לסיים עם ציונים של 60+ עם כמה הברקות, כבר לא נכשלים. בנוסף הוא החליט עם ההורים לשנות מגמה ולעבור לחינוך גופני וספורט, ולרדת ל-4 יח״ל במתמטיקה.

תאום ציפיות

התלמידים מגיעים עם רצון עז לציונים גבוהים. רובם לא רואים את צעדי ההתקדמות הקטנים, ולא מייחסים להם חשיבות. ואז ציון שלא עומד בציפיות מיד מחזיר אותם לתחושת היאוש.

חשוב להסביר להם מאיפה מגיעים הקשיים, איך מוח-הקשב עובד, לומד, זוכר. ולחגוג איתם את ההצלחות הקטנות והגדולות. זה לא רק הציון. זו ההשקעה. זו השעה המאוחרת שהם פתחו מחברת. זה הויתור שלהם על משחק עם חברים כדי ללמוד. זו ההתמודדות שלהם עם תרגיל קשה. זו הנכונות שלהם לנתח ביחד מבחן ולראות איפה הם התקשו, ומה אפשר לשפר לפעם הבאה.

והנקודה האחרונה הזו, היא הכי קשה.

גם לנו המבוגרים. במיוחד להם התלמידים. הם רגילים לשמוע כל הזמן ביקורת על הכל. על הטעויות שלהם. על השטויות שהם עשו. על מה שלא עשו. וכשהם מוכנים לשתף איתי פעולה ולנתח מבחנים, לראות איפה הם טעו, ולדבר על זה עם מישהו (איתי), זו הצלחה גדולה והם ראויים לכל המחמאות.

הפרק השלישי – לפתוח את השנה ברגל ימין, או איך לתכנן את כיתה יא׳ להצלחה בבגרויות

סיימנו את כיתה י׳. תיאמנו ציפיות לגבי סוף השנה, ומה מצפה לו בכיתה יא׳. יצאנו לחופש הגדול, כי חייבים גם להנות ולהירגע לפני שנה מאתגרת כמו כיתה יא׳. ונפגשנו שוב בתחילת שנה. כיתה יא׳ זה מרתון. תקופת המבחנים במחצית הראשונה היתה מלאה בהצלחות וחצאי כישלונות. מבחן ראשון במתמטיקה של 87, ומבחן שני פתאום 71. פערים בין מבחנים ראשונים במחצית, למבחנים בסבב השני.

למה? כי ככה עובד מוח קשב של ילד בגיל העשרה.

רואים הצלחות אז חושבים שאפשר להפסיק להשקיע. הרבה שיחות בינינו, הרבה שיחות עם ההורים. לאפשר לו להשקיע את הזמן בדברים שהיו חשובים לו – הצופים והכושר הקרבי, ובכל זאת להשקיע את הזמן בלימודים. לתת לו לנשום ולקחת הפסקות, לתת לו לקבל החלטות (״אני לא מוכן ללמוד אוצר מילים באנגלית, זה משעמם!״), ועדיין לרתום אותו בכל רגע שוב פעם למטרה המיידית (המבחן הקרוב), והמטרה לסוף השנה (הצלחה בבגרויות).

מוח-הקשב אוהב את הטווח הארוך (״אני רוצה להוציא ציונים גבוהים בבגרות ברור!״), ורוצה לבלות בטווח המיידי (״לא בא לי ללמוד עכשיו, זה משעמם / יוצא לבלות עם חברים / יש לי ימי עבודה בצופים ואני חייב להיות שם כל יום בשבוע הקרוב…״). ובעיקר, לא רואה את כל תקופת האמצע (זמנים זה דבר מאתגר למוח-קשב). חלק מזה מגיע מהאימפולסיביות הידועה שלנו. חלק מזה מגיע מהאופטימיות המוגזמת שדיברתי עליה קודם. נדמה לנו שנצליח לעשות הכל. עד שנופלים שוב לפסימיות שאין סיכוי לצאת מהבור שהם נפלו אליו שוב.

מהצד שלי, מצאתי את השילוב הנכון בלימודים לכל מקצוע, כדי לשמור לו על הפוקוס ולהצליח ללמוד שעתיים רצוף, לפעמים פעמיים ביום, בריכוז גבוה כדי להספיק המון חומר בצורה אפקטיבית כך שהוא יגיע מוכן למבחן ויצליח להוציא את הידע שלו במבחן.

הורדתי ממנו את העומס כדי להוריד את הלחץ. אני ראיתי את התמונה המלאה עד סוף השנה, ואיתו עבדתי על המטרה הקרובה, המבחן בתנ״ך או במתמטיקה.

היכולת להחזיק תמונה של תכנון עשרה צעדים קדימה, ואז לחזור ולהתמקד בצעד הקרוב, זו מיומנות נרכשת, ותלמידי קשב צריכים בה עזרה. כשאין להם את המיומנות הזו, כל שיחה על 2 צעדים קדימה מלחיצה אותם וגורמת להם להיכנס להצפה, קיפאון (מאבדים את הפוקוס), בריחה (מסתגרים בתוך עצמם ולא מוכנים ללמוד) או מלחמה (ריבים ועצבים בעיקר מולנו ההורים).

כשיש מפת דרכים ברורה איך להגיע מוכנים לבגרויות, גם נפילות באמצע השנה לא שוברות אותם. כשהם נופלים במבחן אחרי קיצורי דרך שלהם, הם צריכים לשמוע את האמת. לא כתוכחה ולא בכעס. אלא בהיגיון ובעיקר – מה כדאי לעשות אחרת.

הפרק הרביעי – תחילת עונת המתכונות, או מה עושים בזמן מלחמה

הגענו לסוף פברואר. המתכונת הראשונה היתה שבועיים אחרי, אמצע מרץ. לוח מבחנים עמוס ברמה הזויה, כי בכל זאת מדובר בכיתה יא׳. מקצועות עם המון חומר ללמוד, לשלוט ולזכור (היסטוריה, חינוך גופני שזה בעצם לימודים ברמה של סטודנט לרפואה) ומתמטיקה 4 יח״ל – שזה המקצוע שהדר הכי רצה להצליח בו.

ומשום מקום, מלחמה! מלחמת איראן 2. סגרו את ביה״ס, אין לימודים, גם לא בזום. טילים ואזעקות לאורך כל היום וכל הלילה. בשנייה אחת הוציאו את כל התלמידים מאווירת לימודים. החברים שלו לא למדו. ההורים שלו נלחצו, הם ראו את לוח המבחנים והבגרויות, הבינו את העומס ורצו שהוא ישאר באווירת לימודים.

שיניתי את המפגשים שלנו. דיברנו כל יום. הכנתי אותו לאירוע, ותיאמנו ציפיות. נדבר כל יום, ונלמד רק בימים שהוא בפוקוס ולא עייף מידי. היו ימים רצופים שדיברנו, ובכל פעם הדר אמר לי ״אין, אני לא מסוגל ללמוד, לא מסוגל״. אז שחררתי כמו שהבטחתי לו.

ובימים אחרים הצלחנו ללמוד שעה, שעתיים, וחגגתי איתו כל הצלחה כזו.

השקענו רק במתמטיקה, כל שאר המקצועות הרגישו רחוקים ומיותרים. מתמטיקה זה כמו כושר ריצה. כל עוד רצים, אנחנו בכושר, לא משנה אם רצנו איטי ורק 10 דקות. העיקר שרצנו. ברגע שמפסיקים לרוץ לשבועיים, יוצאים מהכושר וצריך לבנות אותו מהתחלה. ככה זה גם במתמטיקה.

התקדמנו בקצב של הדר, וכשהיה חשוב, עזרתי לו להתקדם מהר יותר ולהשקיע יותר זמן תרגול. זה איזון עדין, בין הקצב שלהם לבין הקצב שהם צריכים כדי להגיע למטרות שלהם.

התוכניות שלי כל הזמן השתנו בהתאם למציאות. מפגש לימודים לא התקיים בגלל האזעקות של הלילה, וכל הזמן הייתי צריכה לשנות את התכנון.

המשפט שחזרתי עליו היה פשוט ולא ידעתי עד כמה הוא יהיה מדויק: ״אני רוצה שתהיה מוכן, גם אם יחליטו על מתכונת בהפתעה״. לא הבנתי עד כמה צדקתי באינטואיציה.

ארבעה ימים אחרי שהם חזרו לביה״ס כבר היתה לו המתכונת הראשונה.

בגלל שהכנתי אותו לאפשרות הזו, הדר הגיע מוכן.

ואז ההורים הרגישו את הלחץ במלוא העוצמה.

הפרק החמישי – התחלנו עם הבגרויות, או איך לא לקרוס מהעומס, להביא את היכולת במאני טיים ולהצליח

בכל מקצוע נתקלנו בקשיים. במקום חודשיים למתכונות, הם קיבלו בקושי חודש. לא היה להם זמן לנשום. הוא העביר שבועות עם מבחן כל שלושה ימים. תנ״ך, היסטוריה, אנגלית, חינוך גופני (זוכרים? רמת לימודי רפואה). מתמטיקה, לשון. לקרוע את התחת במתמטיקה ושלושה ימים אח״כ מבחן בחינוך גופני, כשצריך לזכור כמות חומר הזויה.

באנגלית היינו צריכים להתמודד עם אוצר מילים שהוא לא יודע. בעבודה במתמטיקה להגשה (עם נקודות בונוס לציון מגן) כל תרגיל במתמטיקה לוקח חצי שעה עד שעה לפתור, ואח״כ כבר אין אנרגיה לחשוב. בטח לא ללמוד למקצוע אחר.

אין מספיק זמן ביום, ואין מספיק אנרגיה להחזיק את הפוקוס וללמוד בצורה אפקטיבית. וההורים היו לחוצים כי הם רצו שהוא יצליח. הם זכרו עד כמה הכישלונות של כיתה י׳ שברו אותו. הם ידעו לכמה הוא מסוגל, ורצו לראות אותו מצליח, בשבילו.

האתגר הראשון היה לשמור את הדר בלימודים – להוריד ממנו את עומס התכנון ולאפשר לו להתרכז בלימודים עצמם

לשחרר גם כשזה לא נשמע הגיוני (סיים בגרות ועוד שלושה ימים שוב בגרות והוא רוצה לבלות עם חברים בים), ולבנות לו לו״ז של שני מפגשים ביום, בדרך המיוחדת שלי לעבוד איתו שמצליחה לשמור אותו בפוקוס ועירנות גם לאורך 3-4 שעות בהפסקות.

האתגר השני היה להתמודד עם הקשיים של כל מקצוע

לבנות תוכנית לימודים מיוחדת עבור כל מקצוע. באנגלית תירגלנו לדוגמה איך להתמודד עם שאלות אוצר המילים גם כשהוא לא מכיר את פירוש המילים. (כן, גם כשהוא לא יודע את החומר).

בתנ״ך הבנו איך ניגשים לשאלת בגרות, מה מצפים ממנו לכתוב, והמבנה הקבוע שצריך להיות בכל תשובה שהוא כותב. פתרנו הרבה שאלות לבגרות, ובנינו תוכנית איך הוא יתמודד אם יופיעו בבגרות שאלות על פרקים שהוא לא למד, חומר חדש לגמרי.

בהיסטוריה תרגלנו להבין מה מצפים ממנו בתשובה (גם אם הם לא כתבו את זה בשאלה), תרגלנו לכתוב תשובות, תרגלנו למצוא את החומר בספר. המבחן עם חומר פתוח ולא היה זמן ללמוד את כל החומר. אז בחרנו במה להתמקד.

תרגלנו איך לנהל את הקשב במבחן. זה חשוב כמו לדעת את החומר. מה עושים כשהוא נתקל בשאלה שהוא לא מצליח. מה לעשות אם הוא נתקע על סעיף.

השקענו הרבה זמן בדברים שבדר״כ לא משקיעים בהם זמן, ובדברים שנדמה שאי אפשר ללמוד אותם. מי שמע על שיטה ללמוד לפתור שאלות על אוצר מילים באנגלית, כשלא יודעים את פירוש המילים? בלימודים ובביה״ס זה נשמע לא הגיוני ומדע בדיוני. אבל מהעולם שאני מגיעה ממנו, עולם התוכנה והתשתיות, התמודדתי עם המצבים האלו כל הזמן. בכל תקלה יש משהו חדש שצריך לחקור. לא משנה מה רמת הידע שאיתו אנחנו מגיעים לתקלה, אנחנו צריכים להתמודד עם הלא ידוע, עם חוסר וודאות, ועם משהו חדש שאנחנו לא יודעים מדוע זה קרה.

בביה״ס מצפים מהתלמידים לדעת הכל. יש תשובה מדויקת ונכונה ותשובה שגויה. וכשהתלמידים לא יודעים את התשובה, הם נלחצים, שוכחים ומרימים ידיים. זה מה שלימדו אותם. אף אחד לא מלמד אותם להתמודד עם מצבי חוסר וודאות, להתקדם על פי רמזים וידע קודם, לחקור ולהגיע למסקנה תוך כדי מבחן ולבחור בתשובה שנראית הכי מתאימה. מיומנות אדירה לחיים.

האתגר השלישי היה לראות את השגיאות תוך כדי האכזבה מהציון ולהתמודד איתם

כל מתכונת ניתחנו, הדר כבר היה רגיל לזה ושיתף איתי פעולה, למרות הקושי. ידענו להתאושש מהר מציונים נמוכים, ושיפרנו לקראת הבגרויות.

במתכונת במתמטיקה הדר קיבל ציון נמוך ומאוד מאכזב מבחינתו. 75. למרות שהוא ידע את החומר בבית, במבחן זה לא הלך. דיברנו על זה, וגיליתי שהוא מעריץ את המורה הפרטי שלו. לכן הוא לא היה מסוגל לומר לו ״לא הבנתי״, בכל פעם שהמורה שאל אותו ״הבנת?״

זו בעיה שאני מכירה אותה היטב עם תלמידי קשב. אנחנו רוצים להרשים, אנחנו רוצים שיתגאו בנו. אנחנו פוחדים לאכזב. לכן אנחנו לא באמת מספרים על הקשיים שלנו.

בשיחה עם אמא של הדר, שהיא מורה למתמטיקה בעצמה, היא סיפרה לי על התסכול. ״אני יודעת בדיוק איפה הוא מתקשה, אני יכולה ללמד אותו אבל הוא לא מוכן ללמוד איתי״. בעיה ידועה. האתגר שלי היה לדבר עם הדר, לשקף לו את הבעיה שהיתה לו במתכונת, ולרתום אותו ללמוד עם אמא שלו לקראת הבגרות.

ועם אמא, לעבור על נקודות הכשל של מוח הקשב בלימודי המתמטיקה, ואיך להתגבר עליהם.

הצלחנו בכל האתגרים, ומהרגע שהוא סיים עם הבגרות אני הייתי במתח עד שהגיעו הציונים.

הפרק השישי – יש לנו תוצאות ממבחני הבגרות?

סקרנים לשמוע איך הדר סיים את שנת יא׳, ואילו ציונים הוא קיבל? את כל הקיץ העברתי במתח וסקרנות. זוכרים איך הוא סיים רק שנה לפני כן את ביה״ס, ביאוש טוטאלי. הוא רצה לפרוש מביה״ס ולהפסיק ללמוד.

הנער, שסיים כיתה י׳ בתחושה עמוקה שהוא מטומטם, אין לו סיכוי וכדאי שהוא יוותר כי אף אחד לא יכול לעזור לו, סיים את כיתה יא׳ – הכיתה הכי מאתגרת בישראל – עם ציוני בגרויות מדהימים, כשגם מלחמה באמצע לא פגעה בו. הוא הצליח לשלב את הלימודים עם פעילות צופים, גם כזו שקצת הטריפה את ההורים שלו בגלל המחוייבות והזמן שהיא דרשה ממנו. הדר הצליח לשלב גם את אימוני הכושר הקרבי לאורך כל השנה, זמן עם חברים, ואפילו ימי בריכה וים באמצע תקופת הבגרויות, ועדיין ללמוד לכל המקצועות.

היה בינינו שיח. הוא אמר לי לפעמים ״לא״, אני אמרתי לו ״מחר חייבים ללמוד 4 שעות״. הוא החזיר לי ״יעל, אני עייף, כבר לא מסוגל להתרכז״, ואני כל הזמן בניתי והתאמתי את הלו״ז לפי המצב החדש.

אם תשאלו אותו, הדר יאמר לכם שהוא מבסוט אש על הציונים. 99 במתמטיקה ו-75 במגמה. זה מה שהוא רצה כשדיברנו בתחילת מרץ ושאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה.

הוא עוד יותר מרוצה מה-58 בספרות. ציון מספיק כדי שהוא לא יצטרך לחזור על זה שוב פעם, ובלי שהוא היה צריך להשקיע יותר מידי מהזמן שלו 🙂

ובעיקר, הדר מסיים את יא׳ עם תחושה שהוא מסוגל. עם הלימוד הנכון, עם העזרה שמתאימה לו ומקשיבה לו ויודעת לעזור לו, הוא יכול להצליח. בבגרויות ובכל דבר בחיים.

דרך נפלאה לסיים את השנה הכי מאתגרת בביה״ס, במערכת החינוך בישראל.

באהבה, יעל שובל, סופר-קשב™